ושבו בנים לגבולם

בשנת 1971 התגייסתי לנח"ל המוצנח ושירתתי במחלקת החבלה של גדוד 50 בחטיבת הצנחנים הסדירה 3. בערב יום כיפור (יום שישי 05/10/1973) בשנת 1973 התנדבתי לרדת למשימה במוצב ה"מזח" בדרום תעלת סואץ. בשבת 06/10/1973 פרצה המלחמה.

במהלך המלחמה נפצעתי 3 פעמים אך המשכתי להילחם מתוך תחושת אחריות לחבריי של ידעו להפעיל את הנשק המחלקתי שהיה אצלי, ומתוך במהלך הקרב הארוך נפצעתי קשה בכל חלקי הגוף, בעיקר רסיסים, כוויות מלהביור שנורה לעברי, אך זה כאין וכאפס לעומת הפציעה שעברתי בשבי.

ביום שבת הבאה 13/10/1973, קיבלתי פקודה משר הביטחון דאז משה דיין, להיכנע עקב כך שכוחות צה"ל לא יכלו לחלץ אותנו ואף לא להעביר לנו סיוע. כחודש וחצי הייתי בשבי בכלא עבסייה בקהיר, נתון לעינויים קשים משום היותי איש יחידת החבלה בצנחנים וגם בבידוד מוחלט בצינוק קטן מאוד.

עם שחרורי, עברתי תהליך שיקום לא קל, אך כל העת ליוותה אותי תחושת החמצה - שהשארתי את גופות חבריי הלוחמים במוצב  והם נשארו שם 7 שנים, שנפלתי בשבי ומשימתי מעולם לא הושלמה ואף שהייתי מוכן להקריב חיי על מנת לסיימה, שאני זה שהוריד את דגל ישראל מעל תורן המוצב והנפתי את דגל צבא מצריים.

גמלה בליבי החלטה להתגייס למערכת הביטחון. שירתתי את המדינה 25 שנה במערכת הביטחון בתפקידי פיקוד שונים ומגוונים, הן בארץ והן בחו"ל. במקביל למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, למדתי ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה, והשלמתי לימודי ניהול בכיר בביה"ס למינהל עסקים.

במלחמת שלום הגליל התנדבתי חודש והייתי קצין שיירות מוביל מראש הנקרה לאוניברסיטה בבירות.

עם יציאתי לגימלאות פניתי לתחום היצירה והתחלתי לעסוק באומנות הזכוכית, כתבתי מספר ספרים "שבוי בפקודה", "שבויים", ועוד. לימים עבדתי כשבע שנים בארגון נכי צה"ל כעוזר יו"ר הארגון במחוז ירושלים.

הקמתי בהתנדבות את עמותת "ערים בלילה" - עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב שאני מנהל עד היום, והייתי מיוזמי חוק פדויי השבי בכנסת ישראל.